משחקים כמו Alias: איזה סוג ניחוש מתאים לחבורה שלכם?

בכל משחק ניחוש יש פער בין אדם שיודע את התשובה לבין אנשים שמנסים לגלות אותה. הדרך לצמצם את הפער קובעת את החוויה. דיבור מאפשר דוגמאות וסיפורים; תנועה מבקשת להפוך רעיון למחווה; ציור נותן לקבוצה להתבונן בהדרגה; שאלות יוצרות חיפוש משותף. לכן השאלה הראשונה אינה איזה משחק מוכר יותר, אלא איזו פעולה אנשים בחדר רוצים לבצע עכשיו.

אפשר להבין את זה בשיחה קצרה: מי רוצה להסביר, מי אוהב לצייר, ומי מעדיף להישאר בישיבה ולשאול? אין צורך להחליט לכל הערב. בחרו שתי אפשרויות ושחקו סבב אחד מכל סוג. אותו משתתף יכול ליהנות מהסבר מילים ולהרגיש לא נוח בפנטומימה. התאמה כזאת אינה שיפוט של יכולת; היא מאפשרת לחבורה לבחור משהו שאנשים ירצו להמשיך בו.

• דיבור: דוגמאות ותיאורים.
• תנועה: מחוות ללא דיבור.
• ציור: רעיון שנבנה על הדף.
• שאלות: צמצום אפשרויות יחד.

ב-Alias אדם אחד מסביר מילה בלי לומר אותה או להשתמש בשורש שלה, והקבוצה מנסה לנחש לפני סיום הזמן. יש הרבה חופש בבחירת כיוון: אפשר להתחיל בשימוש של חפץ, לעבור לדוגמה, ואז לתת ניגוד. לדוגמה, עבור ״קומקום״ אפשר לתאר מה שמשתמשים בו כדי להכין מים חמים למשקה. החופש הזה מאפשר למסביר למצוא את הקול שלו ולא להיצמד לתבנית אחת.

הפורמט עובד כשהקבוצה חולקת מספיק שפה כדי להבין רמזים במהירות. בקבוצה רב-לשונית בחרו מילים מוכרות, הוסיפו זמן והגדירו את כלל התרגום. אם כמה אנשים עונים תמיד ראשונים, החליפו מסבירים והשאירו רגע אחרי הרמז. מי שרוצה פורמט שבו השאלות מתחלקות מסביב לשולחן עשוי ליהנות יותר ממשחק כן או לא, שבו אין מסביר יחיד שמחזיק את כל השיחה.

• חופש לבחור דרך הסבר.
• קצב מהיר ושפה משותפת.
• התאמה באמצעות מילים וזמן.

ב-Taboo, כפי שמתואר בהוראות Hasbro, מנסים לגרום לחברי הקבוצה לומר את מילת היעד בלי לומר את המילים האסורות. ההבדל המרכזי מול הסבר חופשי הוא שהרמזים המתבקשים ביותר עשויים להיות חסומים. יש צורך לבדוק את המגבלות בזמן שמדברים. כאן זו השוואה של העיקרון; לפני משחק במוצר מסוים, קראו את הוראות המהדורה שלכם לגבי זמן, פסילות וניקוד.

אפשר לנסות בבית וריאציה מקורית עם מילה שאתם בוחרים ושני רמזים חסומים. לדוגמה, בחרו ״מטרייה״ ואסרו על ״גשם״ ו״חורף״, ואז חפשו הסבר דרך צורה או שימוש. זו הצעת תרגול ביתית ולא שחזור קלף של היצרן. התחילו עם מעט מגבלות, אחרת רוב התור ייעלם בבדיקת מה אסור לומר. הפורמט מתאים לקבוצה שמחפשת אתגר ניסוח נוסף אחרי שכבר שיחקה בהסבר רגיל.

• המגבלה נראית למסביר.
• מתחילים עם מעט רמזים חסומים.
• מסכימים איך מכריעים בפסילה.

בגרסה ביתית של פנטומימה, בחרו פעולה או חפץ ותנו לאדם להציג אותם בלי לדבר. ״להכין סלט״, ״לעלות במדרגות״ ו״לחפש מפתח״ הן התחלות טובות כי יש בהן פעולה שאפשר לדמיין. הקבוצה מנחשת, ובסיום מחליפים מציג. הגדירו מראש אם מותר להצביע על חפצים בחדר, להשתמש בקולות או לסמן מספר מילים. בחרו גרסה אחת ושמרו אותה לאורך הסבב.

היתרון הוא שאפשר לצמצם תלות בשפה משותפת, אבל מחוות אינן מובנות באופן זהה לכולם. הסכימו שאפשר להציג בישיבה, לבחור מילה חדשה או לוותר על תור. בחדר קטן או עם משתתפים שלא רוצים לעמוד מול קהל, הסבר מילולי או ציור עשויים להיות נוחים יותר. אין צורך להפוך אדם שמעדיף לנחש למציג בכוח כדי לומר שכולם השתתפו.

• פעולות פשוטות לסבב הראשון.
• כללים ברורים להצבעה ולקולות.
• אפשרות להציג בישיבה או לדלג.

למשחק ציור ביתי צריך דף או לוח ועט. הצייר מקבל מילה, מצייר בלי לכתוב אותה, והקבוצה מציעה תשובות. כדאי להתחיל במילים כמו גשר, כובע או סירה, שאפשר להראות בכמה קווים. לא צריך ציור יפה; צריך סימן שמוביל לכיוון. אם מאפשרים אותיות או מספרים, אמרו זאת מראש, כי הם יכולים לתת קיצור דרך שהופך את המשחק למשהו אחר.

ציור משאיר עקבות שאפשר לחזור אליהם, ולכן הוא נוח כשכמה מנחשים צריכים רגע לחשוב. מצד שני, הוא דורש ציוד ומשטח שכולם רואים. בשיחת וידאו צריך לוודא שהמצלמה מציגה את הדף בלי להראות את התשובה. אל תדרגו את איכות הציור: ציירו, נחשו והחליפו תפקיד. תור ארוך שבו מישהו מנסה להוסיף כל פרט קטן יכול לעצור את כל השולחן.

• דף, עט ומשטח גלוי לכולם.
• מתחילים במילים מוחשיות.
• מגדירים אם אותיות מותרות.

בעשרים שאלות, אדם אחד חושב על חפץ, מקום או דמות והשאר שואלים שאלות שהתשובה עליהן כן או לא. קבעו קטגוריה לפני ההתחלה כדי שהחיפוש יהיה אפשרי, וספרו עד עשרים שאלות או בחרו מגבלה אחרת שהקבוצה מבינה. למשל, אם התשובה היא ״ספרייה״, שאלות על מקום, ספרים ושימוש ציבורי יכולות לצמצם את האפשרויות. זה מתאים לערב שבו רוצים שיחה עם פחות לחץ של טיימר.

אסוציאציות מציעות גרסה חופשית יותר: כל אדם אומר מילה שמתחברת לקודמת ומסביר את הקשר אם הוא אינו ברור. אפשר לקבוע שהמילים נשארות בתחום אוכל או נסיעות, או פשוט להמשיך בשרשרת. אלה פורמטים ביתיים שהקבוצה יכולה להתאים; אין צורך להכריז על מנצח. אם רוצים לחזור לתחרות, קבעו מראש מה נחשב תשובה ואיך נותנים לכל אדם תור, בלי לשנות את הקריטריון באמצע.

• קטגוריה ברורה לפני שאלות.
• מספר שאלות מוסכם.
• תור לכל משתתף באסוציאציות.

הכינו שש מילים מקוריות, כמו מטרייה, סירה, סולם, מתכון, הפתעה וגעגוע. בסבב הראשון מסבירים בדיבור; בסבב השני בוחרים מילים חדשות מאותה רמת קושי ומנסים ציור או תנועה. אל תשוו ניקוד כאילו שתי השיטות זהות. שאלו במקום זאת אם כולם הבינו את התפקיד, כמה זמן חיכו, והאם הם רוצים עוד סבב באותה דרך. כך אפשר לבחור בלי לרכוש משהו רק בגלל השם.

למפגש קצר, החליטו על פורמט אחד ותנו לו להתפתח. לערב ארוך אפשר לבנות שלושה מקטעים: הסבר מילים, הפסקה, ואז משחק רגוע של שאלות. כשמתחלפים המשתתפים, הסבירו מחדש רק את הכלל שהשתנה. אם המשחק דורש יותר ניהול מאשר ניחוש, פשטו אותו. בסוף הבחירה הטובה היא זו שמאפשרת לחבורה לשחק ברצף, להבין החלטות ולהרגיש בנוח עם התפקידים.

• שש מילים ברמת קושי דומה.
• ניסיון קצר בכל פורמט.
• בחירה לפי השתתפות וקצב.
• שינוי אחד בכל מעבר.